בשנת 2010 ביקרתי ביפן בבית הספר לשיאצו של טוקוג'ירו נמיקושי – מייסד שיטת השיאצו. זהו בית הספר היחידי ביפן שמורשה להעניק את התואר "מטפל ניפון שיאצו" וזו גם שיטת השיאצו היחידה המאושרת ע"י משרד הבריאות היפני לטיפול.
נמיקושי הוא דמות מיתית ביפן. מסופר עליו שכבר כשהיה ילד קטן טיפל בכאבי הראומטיזם של אימו, לפי הנחיות של רופא יפני שהיה מגיע לעתים רחוקות אליהם הביתה. שיטות הטיפול המסורתיות הקלו על אימו ושיפרו את מצבה. במקורות אחרים מספרים על נמיקושי שריפא את אימו ללא רופא שילמד אותו דבר..
נמיקושי לקח שיטות עתיקות קיימות בשם אנקיו ודו-אין, התיך אותן יחד ויצר את השיאצו(אף על פי שהשם שיאצו אינו המצאה שלו). הוא הקים את "המכון לטיפול השיאצו" וכמה עשרות שנים אחר כך, ב1964, קיבל משרד הבריאות היפני את השיאצו של נמיקושי (המכונה גם "ניפון שיאצו", כלומר השיאצו של יפן) כשיטת טיפול מוכרת ורשמית ביפן.
מטפלים רבים נוסעים לסין להשתלמות ברפואה סינית, כפי שעשיתי אני בעצמי. מעטים נוסעים ליפן להשתלמות בשיאצו. אולי הדבר קשור באופי היפני הסגור והשומר מידע לעצמו, ואולי קשור לעובדה שיפן היא ארץ שהטיסה אליה והמחייה בה יקרים.
בכל מקרה, עוד בארץ דאגתי ליצור קשר עם בית הספר של נמיקושי וביקשתי להשתתף בשיעור שיאצו כתלמיד מן המניין. הייתי סקרן לראות ולחוות שיעור שיאצו יפני "אמיתי" ולקבל מושג על איך היפנים עושים את זה. יידעתי אותם שאני מטפל בשיאצו וקיבלתי את ברכתם לבוא ולהשתתף בשיעור תרגול הנקרא 修練会 SYURENKAI . אחרי שוידאתי שלוח השיעורים מתאים לימים בהם אהיה בטוקיו, והתקשרתי מיפן כדי לוודא שהשיעור מתקיים וההזמנה שלי עדיין בתוקף – עליתי על הרכבת והגעתי לבית הספר של נמיקושי, שנמצא בסמטה קטנה מאחד הרחובות הראשיים של רובע בונקיו .
אחרי סשן צילומים נלהב עם הפסל שנמצא בחזית, נכנסתי פנימה והגעתי למשרד הראשי. שני יפנים צעירים ויפנית מעט יותר מבוגרת התחרו ביניהם מי לא יבין אותי יותר. רק כשהזכרתי את שמו של מנהל בית הספר שהזמין אותי לשיעור, אורו עיניהם והם החלו להתרוצץ כאחוזי תזזית בין המשרד לבין הקומות השונות. לבסוף הם איתרו סטודנטית דוברת אנגלית שבורה שהסבירה לי כי המנהל לא יהיה בימים הקרובים ושאין שיעורים לגאייג'ינים (=זרים) ללא נוכחותו או נוכחותו של סנסאיי אינאבה (INABA). לא עזרו כל התחנונים והצגת מכתב האישור שנשלח אליי במייל – לא הורשיתי להשתתף בשיעור או לצלם שיעור.
לבסוף, כפשרה שמנעה מכולנו לבצע Sepuko, הורשיתי להיכנס לדוג'ו לפני שהתלמידים מניחים עליו את המזרנים ולצלם כמה תמונות. חדי העין מביניכם יוכלו לראות שהקליגרפיה הגדולה שנמצאת בדוג'ו היא אותה קליגרפיה מתמונותיו של נמיקושי…
בזמן שהסתובבתי בין הקומות ובכיתות הלימוד, ליוו אותי מבטים מופתעים של הסטודנטים. הם לחלוטין לא הבינו מה עושה זר בבית הספר שלהם, ונדמה היה שהם בכלל לא מודעים למעמד שזוכה לו השיאצו בעולם שמחוץ ליפן. נסיון לצלם אותם או להצטלם איתם גרר פרצופים זועפים של אנשי הסגל שהבהירו לי שהדבר לא מקובל ושכדאי שאקח את הסגנון הישראלי שלי ואדחוף אותו לאן שאפילו השמש העולה של יפן לא תזרח…
קיבלתי גם שני ספרי שיאצו ביפנית מאותם צעירים שאיישו את המשרד הראשי, כנראה על מנת להמתיק את הגלולה המרה. בכל זאת, אורח עשה את כל הדרך מישראל הרחוקה ולא איפשרנו לו להיכנס לשיעור…
היום אני מאושר שהצלחתי לבקר במקום החשוב הזה אבל בזמנו, בסוף הביקור, ישבתי שבור ומדוכדך על שפת המדרכה מחוץ לבית הספר, מרגיש מרומה שלא אפשרו לי להשתתף בשיעור שכל כך חיכיתי לו. לא ידעתי את מה שאני יודע היום, אחרי שיחות רבות עם ישראלים שהיו ביפן כמה שנים – גם אם המנהל או סנסאיי אינבה היו בבית הספר כשהגעתי – רוב הסיכויים שלא הייתי משתתף בשיעור. היפנים היו מצליחים לרקוח פורמולה בה אני לא הייתי מאבד מכבודי והם לא היו נדרשים לחלוק מידע עם אדם שלא נבדק האם הוא ראוי לו. או שלפחות שילם במיטב כספו על שנת לימודים…
ערן תלמי | אישיאצו 